הזחל הקטן (סיפורו של טוואי משי)

  • PDF

הוא הגיח לאוויר העולם בוקר אחד, ומיד הבחין שהוא מוקף עשרות זחלים כמוהו, שניסו גם הם לצאת מהביצים שלהם, בדיוק באותה הצורה. הוא הביט כה וכה וראה שהעולם הוא קופסה רבועה שקירותיה אפורים, ומלמעלה צופות בו עיניים גדולות.

אבל לפני שהספיק להרהר בכך, תקף אותו בולמוס רעב. הוא זקף את ראשו והבחין בעלה ירוק בעל ריח ניחוח, שעורר מיד את תאבונו. הוא החל לכרסם אותו בשקיקה, ומיד נתקל בזחל אחר שהחל לאכול את העלה מן העבר השני. הם נתקלו זה בזה ובלי אומר פנו זחל זחל לדרכו, כל אחד עסוק בענייניו הדחופים. לאחר שהשביע את הרעב העז, הפתאומי, פנה זחל הקטן להביט בעולמו. כל חבריו היו עסוקים בעצמם, שקועים בשבירת רעבונם ובעשיית צרכיהם. אם במקרה נתקלו זה בזה, כי עולמם היה צר, עשו עצמם כלא מבחינים ופנו לעיסוקיהם, בדיוק כפי שעשה הוא עצמו כשנתקל בחברו קודם לכן.

עם חלוף הזמן הלך ופחת המזון בעולם. כל הזחלים היו רעבתנים מאוד, וככל שגדלו כך גדל רעבונם, ותאוותנותם לא ידעה שובעה. עלים מעטים נותרו, וגם הנותרים החלו להתייבש, ולא היה אפשר ללעוס אותם עוד. הזחלים הגדולים והרעבתנים במיוחד לא ויתרו בקלות. הם ניסו ללעוס את כל השאריות, ועכשיו כבר לא היו אדישים כל כך כלפי חבריהם הקטנים יותר: אם נתקלו על עלה בזחל קטן מהם, היו מכים אותו על ראשו ומניסים אותו מהמקום.

הזחל הקטן היה אחד הקטנים בחבורה, והזחלים הגדולים הרתיעו אותו. כיוון שלא ידע איך להתמודד איתם, ופחד אפילו לנסות, הוא החליט לוותר מראש. הוא הצטנף לו בפינה וצפה בחבריו הקטנים גוועים לנגד עיניו, נכנעים בזה אחר זה.

לפתע נשמע קול גדול שהרעיד את אמות הספים. יד ענקית ירדה מלמעלה ופיזרה בכל מקום שפע ריחני. היד סילקה את העלים היבשים המעטים ואת ההפרשות שכיסו את הקרקע, וגם לקחה עמה כמה מחבריו של הזחל שכוחם לא עמד להם, ולעולם לא יוכלו עוד ליהנות מן השפע. ניצלתי, חשב הזחל הקטן לעצמו, נשארתי בחיים. הוא היה מאושר. מאותו יום הביאה היד אספקה סדירה של עלים, והזחלים לא ידעו עוד מחסור. שוב חזר כל אחד לשקוע בענייניו, זה אוכל וזה נח, זה עושה את צרכיו וזה מטייל מעט בניסיון למצוא לו עלה מתוק במיוחד.

לעתים היה הזחל הקטן חש שאינו יכול עוד להכיל את השפע שבתוכו, והיה משיל מעליו במאמץ רב את עורו, ואחר כך חש רענן ושמח ונכון להמשיך בחייו נטולי הדאגות.

יום אחד הבחין שאחד מחבריו חדל לאכול, ורק ניצב על עלה ולא נע. זיכרונו נמלא מראות מן העבר: איך אז, בתקופת המחסור, פסקו פתאום חבריו החלשים לזוז, איך חייהם נגדעו באבם. אבל הזחל שהפסיק לאכול כעת היה אחד הגדולים ביותר, ומזון לא חסר עכשיו. אם כן, מה קרה? יכול להיות שימיו ספורים? הרי ידוע שאי אפשר לחיות בלי אוכל. הוא ניסה לשאול את הזחלים האחרים, אבל הם התעלמו ממנו והמשיכו לאכול כאחוזי בולמוס. לבסוף נעתר לשאלותיו אחד מהם שהיה פעם, בעבר הרחוק, אחד הקטנים שבחבורה, אבל היה כנראה החכם מכולם, כי לאחר המשבר ההוא התעשת והחל לאכול בלי הפסקה, אפילו יותר מהזחלים הגדולים, עד שעלה בגודלו על כולם, וכעת שום דבר כבר לא הפחיד אותו. הזחל הגדול הסביר לו את העניין באחת ההפוגות מן האכילה: "ככה זה אצלנו הזחלים, אנחנו אוכלים ואוכלים עד שפתאום כבר לא רוצים יותר לאכול. פתאום אנחנו הופכים להיות מנומנמים ורוצים רק לנוח. משהו עמוק בתוכנו רוצה להשתנות, ואנחנו מפרישים מהפה מן חומר כזה שהופך לחוט ארוך, ובונים לעצמנו בית קטן ומוגן שאפשר לישון בו בשקט ולהשתנות בלי הפרעה."

"איך אתה יודע?" שאל הזחל הקטן המופתע, כי הוא עצמו לא חש אף פעם צורך לנוח או חוסר תיאבון, בטח שלא למשך זמן ארוך. הוא גם לא ידע איך מישהו יכול בכלל להבין משהו שעוד לא חווה בעצמו. ואותו זחל שהפסיק לאכול פשוט עמד לו בשקט המון זמן ולא עשה כלום. אם כי לאחרונה החל להניע את ראשו מעלה ומטה.

הזחל הגדול השיב שהוא יודע, משום שהוא עצמו מתחיל להרגיש ככה עכשיו. הוא מרגיש עייפות רבה ורצון חזק להפסיק לאכול ולהתעטף במשהו, להתכרבל בתוך עצמו. אבל הזחל הגדול גם ידע להגיד לזחל הקטן מה מחכה להם אחר כך, בחיים החדשים שאחרי המנוחה הגדולה. הוא אמר שהוא יודע את זה משום שהוא מרגיש את זה, זה ידע שעובר מדור לדור, ושגם הזחל הקטן ירגיש את זה ברגע שיגיע לשלב שבו יפסיק לאכול ויתחיל להתנמנם ולהרהר בחייו. הזחל הגדול אמר לו שמהפקעת הם יֵצאו אחרים לגמרי. הם פשוט ישתנו מן הקצה אל הקצה.

"ומה נהיה?"

"פרפרים," ענה הזחל הגדול בפשטות. "כולנו נהיה פרפרים. זה הייעוד שלנו. ואז נזדווג זה עם זה, וחלק מאיתנו גם יטילו ביצים, שמהן יבקעו זחלים חדשים."

"פרפרים? איזה יופי," אמר הזחל הקטן. "ראיתי פעם פרפר, הוא הגיע לבקר בעולם שלנו. פרפרים יודעים לעוף! נוכל לעוף למעלה, לגלות עולמות חדשים, לראות את המקום שממנו באה היד הגדולה שמביאה עלים. וגם נשתה צוף מתוק מפרחים, הפרפר שביקר כאן פעם סיפר שזה מה שפרפרים עושים. והם גם משתכרים מהשמש או משהו כזה. וואו, אף פעם לא ידעתי שגם אני אהיה פרפר, זה ממש נהדר!"

"אנחנו לא נהיה פרפרים שיודעים לעוף," אמר לו הזחל הגדול בסבלנות. "וגם לא נאכל צוף. אנחנו לא נאכל שום דבר."

"אבל אם אי אפשר לעוף, למה להשתנות?" שאל הזחל הקטן באכזבה. "אם נהיה שונים כל כך ממה שאנחנו עכשיו, אבל בעצם נישאר בדיוק באותו המקום, ואפילו לא נרצה לאכול, אז איזה מן חיים יהיו לנו?"

"אנחנו נאהב. אנחנו נזדווג. אנחנו נטיל ביצים. נעשה את זה בשביל הדור הבא. יהיו לנו כנפיים של פרפרים, ונוכל לנפנף בהן כדי למצוא בן זוג. נתחבר עם מישהו אחר. זה לא משהו שכדאי לצפות לו?"

הזחל הקטן לא הבין למה לו להתחבר עם מישהו אחר. עד עכשיו אף אחד בעולם שלו לא התייחס אליו ולא הקדיש לו תשומת לב. כל אחד היה עסוק בעצמו ובצרכיו. ועכשיו פתאום הוא ישתנה למישהו שהדבר היחיד שהוא רוצה זה להתחבר עם מישהו אחר? וכל זה כדי להטיל ביצים בשביל להביא לעולם זחלים אחרים, שהוא לא יכיר אף פעם? זה נשמע לו טיפשי.

"ומה יקרה לנו אחר כך?" שאל את הזחל הגדול.

"אחר כך נמות."

הזחל הקטן לא רצה למות, ולא רצה להתחבר עם אף אחד, ולא רצה להפסיק לאכול, כי זאת היתה ההנאה הגדולה של חייו. נכון, הוא היה רוצה שחבריו יתייחסו אליו קצת יותר, אבל דווקא בגלגול הזה. הוא ניסה להמשיך את השיחה עם הזחל הגדול, אבל הלה כבר שקע בעולם משלו. הוא נעמד בשקט בפינה, ורק הניע את ראשו מעלה ומטה. ואז הבחין הזחל הקטן שזחלים נוספים עושים בדיוק את אותו הדבר, ושהזחל שהחל בכך ראשון כבר היה עטוף בשכבה דקה של חוט עדין. נפלה דממה על העולם. רק קול חדגוני, פעלתני, של טוויית חוטים.

אני לא רוצה להשתנות, חשב לעצמו הזחל הקטן. אני אמשיך לאכול, אבל רק מעט מעט בכל פעם, כדי שלא יימאס עלי האוכל, ולא אתחיל לחשוב מחשבות מאוסות על מנוחה ועל השתנות. אם נגזר עלי להישאר בעולם הקטן הזה, עדיף שאהיה זחל שיודע לפחות לזחול, מאשר פרפר שלא יודע לעוף.

וכך עשה. חלפו כמה ימים, ואחרוני חבריו כבר התעטפו להם בפקעת מבהיקה. הוא נותר לבדו בעולם, וגם מלאי העלים שלו הלך ופחת. שום יד לא הופיעה עם שפע ריחני, ורק עיניים גדולות צפו בו לפעמים מלמעלה בסקרנות. לבסוף לא נותר עוד מזון, אולם הזחל סירב להיכנע לטבעו. הוא רבץ בשקט בפינה ושלט בדחף החזק להרים ולהוריד את ראשו. ועכשיו גם היה סקרן. הוא רצה לראות במו עיניו איך ישתנו חבריו. האם יזכרו אותו?

בוקר אחד כרסמו שני פרפרים שתי פקעות ויצאו מתוכן. כעבור זמן לא רב החלו לרפרף זה לעבר זה בשני זוגות כנפיים מבהיקות בלובנן. הם היו יפהפיים! הזחל הקטן הביט מהופנט איך הם מאותתים זה לזה, משוחחים זה עם זה בעזרת ניחוחות משכרים, נמשכים זה לזה כמכושפים. הם לא הבחינו בו כלל, ובעצם לא הבחינו בשום דבר זולת זה בזה. עולמם הצר הצטמצם עוד יותר וכלל רק את המקום ששניהם ניצבו בו. אבל מבחינה אחרת עולמם גדל מאוד: עכשיו הוא הכיל מישהו אחר. רק אז הבין הזחל הקטן סוף סוף את מה שהזחל הגדול ניסה להגיד לו: אפילו שהפרפרים נשארו בדיוק באותו המקום, לא עפו וגם בקושי זזו, השינוי שחל בהם הוא ששינה לגמרי את העולם שלהם. הם בכלל לא הצטערו שהם לא יכולים לעוף רחוק, כי כל מה שרצו להשיג נמצא ממש מתחת לאפם.

פתאום הרגיש הזחל הקטן עלוב מאוד. ובודד. פתאום גם הוא רצה להשתנות ולחוות חיבור כזה עם מישהו אחר, אפילו רק לרגע. אפילו שידע שאחר כך ימות. הוא ניסה להרים ולהוריד את ראשו כדי לטוות לעצמו חוט, אבל לשווא. הוא חיכה יותר מדי. בשבילו זה כבר היה מאוחר מדי. הוא הצטנף בפינתו ועצם את עיניו בפעם האחרונה.