על חשיבות העלילה בספרי פרוזה

  • PDF
אני אוהבת לקרוא פרוזה, וקוראת הרבה - ספרי מקור וספרים מתורגמים, ולא רק במסגרת העבודה. אבל אני זקוקה לעלילה. ספר, גם אם הוא מצוין, שגיבוריו מהרהרים בחייהם מבלי להניעם לשום מקום, או כשהכותב מתעקש על תיאורי רקע או הרהורים פילוסופיים במינון גבוה - אתקשה מאוד לצלוח.
דוגמה נוספת: ספר שהכותב מתעקש לחבל במכוון בעלילה שבנה, כדי להפנות את תשומת לב הקוראים לכך שמדובר בספר בדיוני, כמו "עם, מאכל מלכים" של יצחק לאור. גם אותו התקשיתי לצלוח. אני נהנית מספר בעיקר כשאני מצליחה להיכנס פנימה ולראות את המציאות הבדיונית שלו בעיני רוחי. או אז אני מוכנה לספוג בשמחה כמות מסוימת של פילוסופיה, רפלקסיה ואפילו תיאורים בנוסח בלזאק. האם אתם מכווננים גם לסוגים אחרים של ספרי פרוזה?