פעמים רבות מיד לאחר סיומם של לימודי העריכה, או כשרק מתחילים לעסוק בעריכה, הטהרנות שוצפת בעורקינו. אנחנו חדורים אידאלים לשוניים ושואפים למרֵק ולקרצף את שפת הכותבים שאת כתביהם אנחנו עורכים, לבער כל נגע לשוני.

אלא שפעמים רבות הנגעים הלשוניים שביערנו בקפידה מתגלים בדיעבד כעניינים סגנוניים גרידא, שאמנם יש נימוקים בעד ונגד השימוש בהם, אך הם כלל אינם "מנוגדים לחוק". באופן פרדוקסלי, עם הזמן מפתחים צניעות, לומדים לעצור ולשאול שאלות, לומדים לחיות גם עם דרכי כתיבה שאינן תמיד לרוחנו ולמתן מעט את רגש הטהרנות. האם חוויתם תהליך דומה?

 

דוגמה להתלבטות: בגלל ש... 

בלימודי העריכה למדנו שלא ניתן או לא רצוי (תלוי מי לימד) לצרף את "בגלל" המקראית למילית הזיקה "ש..." המשנאית, כי כך נוצר מעין שעטנז. עד היום קשה לי להתעלם מה"חוק" הזה, ואני נוטה להחליף כל "בגלל ש..." ב"משום ש...", ב"אף ש..." או בדומיהם.

עם זאת, אני תוהה אם אומנם להבחנה הזאת ולדומותיה יש הצדקה. מצד אחד, הרי ברור שאוזן צעירה לא תחוש כל צרימה בעירוב שכזה, ומבחינה תוכנית אין שום הבדל. מצד אחר, הרי יש חלופות רבות לצירוף "בגלל ש...", ולכן אין סיבה להתעקש עליו. מה אתם עושים במקרים כאלה?

 

היום כפי הנראה לא נמלא טופס דיווח על מפגע לשוני, כדוגמת הטופס שפרסמה האקדמיה ללשון עברית בשנות השבעים של המאה העשרים...